לג'ון גרין, לאחרונה קראתי את הספר שלך "ערים של נייר", שמדבר על קיו ומרגו, שני נערים לקראת סיום התיכון שעולמם של כל אחד מהם הפכים כמעט גמורים. כשסיימתי לקרוא את הספר, תהיתי מעט מה אוכל להגיד עליו. מצד אחד מצחיק,שנון, כן ואמיתי ונותן לכמעט כל בן נוער שקורא אותו סיבות להתחבר- דילמות בין בני המשפחה שכל אחד מאיתנו מכיר, קשיים חברתיים שכוללים קשרים רומנטיים ,הבדלי מעמד חברתי בבית הספר (דוגמת המעמד של קיו לעומת המעמד של מרגו) וסכסוכים בין חברויות של שנים וכמובן קשיים נפשיים שמושפעים מכל זה. עם התפתחות העלילה של הספר, אתה מכניס אמירות פלספניות שגורמות לקורא לתהות מספר פעמים על מהותם של דברים בספר ובמקרה שלי, אף במציאות! אמירות שעוזרות לפעמים לתאר את החיים או בצורה הקלה יותר- כך שנוכל להתמודד עם מה שנאמר או המורכבת יותר. אהבתי את הדימויים והמטאפורות שלך מאוד ואיך שהם הביאו את קיו בעיקר, לנקודת הבנה מסוימת.
אבל, מצד שני, במהלך החלק המרכזי בספר בו מסופר על מסע החיפושים אחר דמותה של מרגו, חוץ מכך שיכלנו להבין מדבריו של קיו על הייאוש והתסכול בחיפושים (ואולי גם הרצון של למצוא את מרגו שגובל במעט אובססיביות לדבר שאותו כינית "הרעיון הטוב" שאותו קיו דמיין במרגו) אני חוויתי ייאוש בעצמי- פירטת כמעט כל מהלך ומהלך במסע החיפושים שלו, כאלה שגם היו ללא פואנטה ממשית ולפעמים היו פרקים ששעממו אותי, אבל אז, בכל זאת, מצא קיו קצה חוט והמשיך בחיפושים מה שכן השאיר מתח ועניין כי הרמזים בהחלט עניינו ומתחו אותי כקוראת. לפעמים גם התיאוריות והאמירות הפילוסופיות שמאוד מאפיינות את הספרים שלך ואני אישית אוהבת,נשארו אצלי בחלל המחשבה ללא פתרון. קראתי את שני הספרים הנוספים שלך שתורגמו לעברית, אבל זה כמובן יוצא דופן ומורכב מהאחרים בהרבה, לטובה ולרעה - שונה לעומת מה שכבר הכרתי. בכל זאת, על אף החסרונות, הוא ספר טוב, שהביא אותי גם למסקנות מחודשות על עתיד שאותו מרגו מתארת כמציאות מתמשכת שמורכבת "מעכשיווים" שאנחנו תופשים כיותר מידי חשוב- אמירה אחת שאני די מתחברת אליה מתוך אמירות רבות שמראות על התבגרות והבנה. מקווה שתיקח זאת לתשומת לבך! ממני, נועה תוהמי
מכתב לאו-בה בשמי: או-בה הוא הדמות שבעצם מובילה ומספרת לג'וליה מה קרה לאביה ולמה נטש אותה ואת משפחתה. לאו-בה, לאחר שקראתי את כל הסיפור על טין-ווין ומי-מי רציתי לומר שלפי דעתי פעלת לא נכון.הגיעה אליך אישה אבודה וזרה שלא הצליחה להשתלב בקאלאו ובאה במטרה למצוא את אביה שנטש אותה,ואתה,שפגשת אותה כבר ביום הראשון שלה בקאלאו ידעת שאביה או,אביכם כבר מת וסיפרת לה את סיפור חייו בפרטי פרטים ובזמן רב וטיפחת לה את הציפיות לפגוש אותו.היא ממש הצליחה להתחבר אל אביה ולהתרגש מהסיפור שלו ואז אתה ניפצת לה את התקוות וסיפרת לה על מותו רק בסוף הסיפורים הארוכים.לפי דעתי זה הוא הדבר הראשון שהיית צריך לומר לה ורק לאחר מכן לספר לה בפירוט את סיפור חייו וכך היא הייתה יכולה גם להתרגש ,להתחבר ולאהוב את אביה וגם לא לטפח ציפיות לפגוש אותו.דבר נוסף ששמתי לב אליו הוא שאתה מפרט המון בסיפוריך על טין-ווין אפילו פרטים לא כל כך חשובים שרק ייקחו זמן שירחיק את ג'וליה מלדעת איך נגמר סיפורו של אביה ,אם אני הייתי ג'וליה אני חושבת שלא הייתה לי סבלנות ושהייתי שואלת אותך רק שאלות חשובות שלא סוטות מן הנושאים. אבל בכל זאת אי אפשר להתעלם מכך שאתה היית הדרך היחידה של ג'וליה בכלל לדעת את סיפור אביה ועוד בצורה מאוד מדוייקת וזה מה שחשוב באמת. תמר נויהאוז.
רציתי מאוד לכתוב מכתב לקובי בשמה של נועה אך בכדי לעשות זאת אצטרך להחזיר את הזמן קצת אחורה ולספר במכתב זה על המצוקה שהרגישה נועה לפני שנודע לקובי על מה שקרה עם רונן וחברתו באותו חדרון.
היי קובי,זו נועה,אתה בטח מתפלא שאני כותבת לך מכתב כי בימינו לא כל כך שולחים מכתבים,אבל החלטתי לפתוח את הכל בפנייך,דווקא פה, מכיוון שאני יודעת שאני לא מסוגלת לספר לך על כך פנים מול פנים.אני מדמיינת את הפרצוף המופתע שלך עכשיו וזה רק מזכיר לי כמה שאני מתגעגעת אלייך ואל הקשר המיוחד שהיה בינינו.כולם שמו לב שאני מרוחקת ודווקא אתה לא ייחסת לי חשיבות,דווקא אתה היית זה שלא ראה אותי.אתה חשבת שאני כמו כולם,שגם אני אפילו לא מנסה להסתדר עם רונן,וכדי להוכיח לך שאני לא כזו באמת ניסיתי.אך כשביקשתי ממנו שיסביר לי עוד על החומר הנלמד שמתי לב לכמה דברים מאוד מוזרים שפשוט הרגישו לי לא בסדר... משהו באופן שבו הוא התקרב אלי עם הכיסא או הצורה שבה שם את ידו על ידי ו'הסביר לי את שורש המילה' לא הזכירה לי מורה ,גם לא חבר תמים אלא משהו שפשוט דחה אותי. הוא גם דיבר במעין טון אבהי ולכן ניסיתי לשכנע את עצמי שהוא משתדל להיות חברותי ו'קול' שמתחבר עם תלמידים...אך את אותו ערב בחדרון ההוא,בחדר המחשבים,אני יודעת שאני לא אשכח לעולם.חיפשתי אותך שם ובמקרה נתקלתי ברונן שביקש ממני להביא דפים מסוימים מהחדרון.לא הבנתי לאיזה דפים הוא התכוון וכשהמשכתי לחפש הוא פתאום צץ,התקרב אלי והחל להחמיא לי.הוא המשיך ללטף אותי ולגעת בי ומאוד התקרב אלי,ואני,למרות שפשוט רציתי לצעוק ולרוץ משם, קפאתי במקומי...אני יודעת שאתה חושב שאני טיפשה ואולי אני מגזימה ותאמין לי שלא רציתי להיות זאת שתשבור לך את דמות האליל שבנית סביב רונן,אבל אני רק מבקשת שתאמין לי...אני פשוט לא מסוגלת יותר לשמור את מה שקרה בבטן...
ג'ולייט היקרה. קוראים לי רותם, וקראתי את הספר "לפני שאפול". בעקבות הספר והתפקיד המרכזי שלך בעלילה, אשמח להגיד לך כמה דברים, שהם מנוגדים אחד לשני מאוד כמו הרגשות שלי כלפייך, כלפי מה שעברת וכלפי דרך ההתמודדות שלך.
בראש ובראשונה, את לא לבד. תמיד יש למי לפנות כאשר את זקוקה לעזרה, גם אם העזרה לא מגיעה מבית הספר. תמיד יש דרכים להתמודד.
בנוסף, אני חושבת שאת גיבורה - היית חברה מדהימה וטובה מעל כל הציפיות (שלי, לפחות) - לקחת על עצמך את ההשפלה שלינדזי הייתה צריכה לקבל כי היא זו שהאשימה אותך ורק בגללה התחלת לסבול. היא חברה נוראית ואדם נוראי ומגיעים לך חברים יותר טובים ממנה.
בגלל זה אני גם חושבת שפעלת בטמטום כשסבלת במקום לינדזי. במקום להגיד "זאת לא אני שהרטבתי במיטה!" בחרת לסבול במשך הרבה שנים כשהיא וכל שאר הילדים בביה"ס התעללו בך במקום לעצור את זה בכל כך הרבה הזדמנויות שהיו לך מבהלך כל שנות ההתעללות.
אני מצטערת על הדרך שבחרת ללכת בה ולהתאבד כי לדעתי זאת אף פעם לא אופציה, למרות שאני חושבת שהנפש שלך כבר הייתה מתה ממזמן ורק סבלת בתוך הגוף שלך.
יעל פרדו מכתב לסופרת ליאת רוטנר: שלום ליאת, קראתי את ספרך "קיץ אחד ביחד". אני רוצה להגיד לך שמאוד נהניתי מקריאת הספר. הכל מנומק ומתואר לפרטי פרטים. העלילה סוחפת ומעניינת.
רציתי לשתף אותך בסיטואציה שמאוד זעזעה אותי בספר, וזאת המריבה בין כל תלמידי הפנימייה, בעיקר בין אלינור לענבל, שתי בנות שהרביצו, שרטו והכו אחת את השנייה. מצב לא שכיח, אפילו מאוד מוקצן. למרות הסיטואציה שזעזעה אותי, אהבתי שהראית איך הגלגל מסתובב. איך ענבל, שהייתה שק החבטות של אלינור, שאלינור כל הזמן הקניטה אותה, השפילה אותה, זרקה אליה הערות עוקצניות, ניסתה לספוג ולפעמים החזירה, וכשהייתה מחזירה זה לא היה משתווה לרמה שאלינור פגעה בה. ועכשיו הכל חוזר אל אלינור - תומר, חבר שלה, "זורק" אותה בפני כל ילדי הפנימייה, מעליב אותה, ובא להגנת ענבל. מאוד אהבתי את העובדה איך שהגלגל מסתובב, מכיוון שאני מאוד מתחברת ל"קארמה". וזאת סיטואציה שמתארת בדיוק קארמה: ברגע שאתה פוגע ומעליב- זה יחזור אליך בכל דרך שהיא.
מקריאת מידע אודותיך, ידוע לי שאת נולדת למשפחה דתייה בנתניה ושכתבת את הספר הזה בגיל 17. בעקבות המידע, עלו לי כמה שאלות: - כשכתבת את הספר, היית נערה, בתיכון. האם הסביבה תמכה בך או שלעגה לך? - האם הספר מבוסס על מקרה אמיתי? - *במידה והספר לא מבוסס על מקרה אמיתי*- מאיפה קבלת השראה? לאור העובדה שאת באה מרקע דתי, ידוע לי שדתיים פחות חשופים והולכים לכאלה דברים – פנימיות (בלי הכללות). - האם היית בלימודי קיץ? פנימייה? - האם את מתחברת לאחת מהדמויות הראשיות (נועה, תומר, ענבל, שירן, קובי, איתי)? מה גורם לך להתחבר אליהם? - היות והיית בתיכון בעת כתיבת הספר, האם היית במגמת ספרות?, או שלמדת באולפנה ושם היה מקצוע העוסק בזה?
מאחלת לך שתמשיכי לכתוב ספרים, לקחת השראה, לעורר השראה, כתיבה פורה ומעניינת, שלעולם לא תפסיקי ליצור ולאהוב את הכתיבה, כי רואים שאת אוהבת את הכתיבה בכתיבתך. תמשיכי לסקרן, לסחוף, לגרום לקריאה מהנה, זה לא מובן מאליו (לצערי) שבני נוער יהינו לקרוא ספרים. אין לי ספק שאני ארצה לקרוא את הספר הבא בסדרה. בברכה, יעל פרדו.
הנמען: כריסטופר ג'ון פרנסיס בון המוען: יעל ראושטיין הנדון: מכתב תודה שלום כריסטופר, במכתבי אלייך רציתי לומר לך תודה. תודה על כך שגרמת לי להבין את עולמם של ילדים מיוחדים כמוך, הבנתי שהעולם הזה הוא עולם כל כך מדהים, כל כך הרבה דברים קורים במוח שלנו שלפעמים אנחנו לא יכולים להבין, אז אנחנו מפסיקים לנסות, מתעצלים לאתגר את המוח שלנו ולא שמים לב לפרטים הקטנים. אבל אתה, כריסטופר, אתה מצאת הגדרה ותשובה לכל דבר שקורה אצלך בראש, לא ויתרת לעצמך, חקרת, שאלת וחצית גבולות, יצאת מאיזור הנוחות שלך וניסית דברים חדשים, שאולי גם לא אהבת במיוחד ואפילו שנאת, הסברת ועשית הכל בדרכך שלך, וזה, כריסטופר, ראוי לכל כך הרבה הערכה. עוד תודה על שמשכת אותי להרפתקה שלך, נהניתי כל כך להסחף אחריך ומה שקורה אצלך בחיים, ריגשת אותי, הפתעת אותי, שימחת אותי וגרמת לי לדמיין ולהכיר עולם שלא הכרתי. זכיתי לגלות כמה חכמים ומבריקים ילדים כמוך, גרמת לי לראות דברים אחרת. על כל הדברים הללו, קבל תודה ענקית כריסטופר, תודה רבה, מכל הלב. היה שלום, יעל.
הנמען- קיידנס סינקלר איסטמן המוען-ליהי זולטה הנדון- מכתב תלונה שלום קיידנס, במכתב זה רציתי להביע דעה ולהתלונן . לפי דעתי את שיחקת בגאט ממש כמו בבובה. מצד אחד היו רגעים שאפשר לומר שאת רצית אותו, והייתם מאוהבים ומצד שני, את בכלל לא רצית לראות אותו. אני חושבת שאלו שינויים מאוד קיצוניים, ואני חושבת שאם זה היה קורה לך את היית מבולבלת, ובסערת רגשות. אני מבינה למה עשית את זה, את בעצמך לא היית בטוחה אם את אוהבת אותו או לא. אבל בכל זאת להגיע למצב כזה זה לא ממש טוב וראיתי שזה עירער את המצב בינכם כידידים, וכחברים כאחד. כשהכרתם תיארת אותו במילים :" היה לו אף מרשים ופה מתוק. גוף מלא מרץ" ,"יכולתי להסתכל עליו לנצח". מצד שני, בתהליך שעברת , זוהי לא הטלטלה היחידה שמתרחשת בך, והמצב שעברת עם האובדן, והתאונה, אי אפשר להאשים אותך שאת לא בטוחה באהבה שלך. אני באמת מקווה שתייצבי את עצמך ריגשית, ואני מאחלת לך, וגם לגאט רק טוב. בברכה, ליהי
אנה היקרה, שלום אני תמר אפרתי לאחר קריאת הספר שבו את הדמות הראשית, רציתי לומר לך שבדומה לך אני גם אחות קטנה לאלה אחותי הגדולה ובמהלך הקריאה היחס שלכן אחת לשניה הזכיר לי את היחסים בנינו, וזה ריגש אותי. כמו שבחרת לעשות כך גם אני הייתי עושה- הייתי שומרת על אחותי בכל מחיר! ופה עולה לי השאלה - איך יכולת למלא את בקשתה של קייט ולתת לה למות בכזאת קלות? באופן אישי, בחיים לא הייתי מסכימה לזה והייתי עושה הכל בשביל שזה לא יקרה, אך מצד שני אפשר לומר שאת גם אמיצה ואחות טובה כי כן מילאת את בקשתה של קייט ועזרת לה בהתמודדות המחלה.. נהניתי לקרוא את הספר והתרשם מהאומץ שהפגנת, מהתנהגותך, ומאהבתך הענקית לאחותך הגדולה. למדתי מהסיפור המון דברים שישמשו אותי לחיים! תודה, תמר
מכתב לממו - דמות מהספר שבועת האדרה, מאת דורית אורגד מגישה: עמית ביאלו
ממו, סיפורך האישי נגע מאוד לליבי. דרכך למדתי על חיי יהודי אתיופיה ועל האימה והסבל שעברו במסע לארץ ישראל. היה קשה לי לקרוא איך איבדת את אמך ואחיך במהלך המסע, וגם על מות חברך אמבאו, שאחרי המסך המפרך, אחרי שהגיע לארץ, לא שכח לרגע את שבועתו אליך... מנגד התרגשתי לקרוא איך למרות הכול לא איבדת תקווה לעלות לארץ ישראל ולפגוש את משפחתך וגם איך מצאו את אחיך אסיאס שמצא את דרכו גם לארץ. עם התקדמות הסיפור ראיתי איך התבגרת, הפכת לנער אמיץ ואוהב לעזור לזולת. אני מקווה שאכן הגשמת את חלומך והגעת לארץ ישראל. ממני, עמית ביאלו
מכתב לסופר ג'ון גרין שכתב את "ערים של נייר":
השבמחקלג'ון גרין,
לאחרונה קראתי את הספר שלך "ערים של נייר", שמדבר על קיו ומרגו, שני נערים לקראת סיום התיכון שעולמם של כל אחד מהם הפכים כמעט גמורים.
כשסיימתי לקרוא את הספר, תהיתי מעט מה אוכל להגיד עליו. מצד אחד מצחיק,שנון, כן ואמיתי ונותן לכמעט כל בן נוער שקורא אותו סיבות להתחבר- דילמות בין בני המשפחה שכל אחד מאיתנו מכיר, קשיים חברתיים שכוללים קשרים רומנטיים ,הבדלי מעמד חברתי בבית הספר (דוגמת המעמד של קיו לעומת המעמד של מרגו) וסכסוכים בין חברויות של שנים וכמובן קשיים נפשיים שמושפעים מכל זה. עם התפתחות העלילה של הספר, אתה מכניס אמירות פלספניות שגורמות לקורא לתהות מספר פעמים על מהותם של דברים בספר ובמקרה שלי, אף במציאות! אמירות שעוזרות לפעמים לתאר את החיים או בצורה הקלה יותר- כך שנוכל להתמודד עם מה שנאמר או המורכבת יותר. אהבתי את הדימויים והמטאפורות שלך מאוד ואיך שהם הביאו את קיו בעיקר, לנקודת הבנה מסוימת.
אבל, מצד שני, במהלך החלק המרכזי בספר בו מסופר על מסע החיפושים אחר דמותה של מרגו, חוץ מכך שיכלנו להבין מדבריו של קיו על הייאוש והתסכול בחיפושים (ואולי גם הרצון של למצוא את מרגו שגובל במעט אובססיביות לדבר שאותו כינית "הרעיון הטוב" שאותו קיו דמיין במרגו) אני חוויתי ייאוש בעצמי- פירטת כמעט כל מהלך ומהלך במסע החיפושים שלו, כאלה שגם היו ללא פואנטה ממשית ולפעמים היו פרקים ששעממו אותי, אבל אז, בכל זאת, מצא קיו קצה חוט והמשיך בחיפושים מה שכן השאיר מתח ועניין כי הרמזים בהחלט עניינו ומתחו אותי כקוראת. לפעמים גם התיאוריות והאמירות הפילוסופיות שמאוד מאפיינות את הספרים שלך ואני אישית אוהבת,נשארו אצלי בחלל המחשבה ללא פתרון.
קראתי את שני הספרים הנוספים שלך שתורגמו לעברית, אבל זה כמובן יוצא דופן ומורכב מהאחרים בהרבה, לטובה ולרעה - שונה לעומת מה שכבר הכרתי.
בכל זאת, על אף החסרונות, הוא ספר טוב, שהביא אותי גם למסקנות מחודשות על עתיד שאותו מרגו מתארת כמציאות מתמשכת שמורכבת "מעכשיווים" שאנחנו תופשים כיותר מידי חשוב- אמירה אחת שאני די מתחברת אליה מתוך אמירות רבות שמראות על התבגרות והבנה.
מקווה שתיקח זאת לתשומת לבך!
ממני, נועה תוהמי
מכתב לאו-בה בשמי: או-בה הוא הדמות שבעצם מובילה ומספרת לג'וליה מה קרה לאביה ולמה נטש אותה ואת משפחתה.
השבמחקלאו-בה, לאחר שקראתי את כל הסיפור על טין-ווין ומי-מי רציתי לומר שלפי דעתי פעלת לא נכון.הגיעה אליך אישה אבודה וזרה שלא הצליחה להשתלב בקאלאו ובאה במטרה למצוא את אביה שנטש אותה,ואתה,שפגשת אותה כבר ביום הראשון שלה בקאלאו ידעת שאביה או,אביכם כבר מת וסיפרת לה את סיפור חייו בפרטי פרטים ובזמן רב וטיפחת לה את הציפיות לפגוש אותו.היא ממש הצליחה להתחבר אל אביה ולהתרגש מהסיפור שלו ואז אתה ניפצת לה את התקוות וסיפרת לה על מותו רק בסוף הסיפורים הארוכים.לפי דעתי זה הוא הדבר הראשון שהיית צריך לומר לה ורק לאחר מכן לספר לה בפירוט את סיפור חייו וכך היא הייתה יכולה גם להתרגש ,להתחבר ולאהוב את אביה וגם לא לטפח ציפיות לפגוש אותו.דבר נוסף ששמתי לב אליו הוא שאתה מפרט המון בסיפוריך על טין-ווין אפילו פרטים לא כל כך חשובים שרק ייקחו זמן שירחיק את ג'וליה מלדעת איך נגמר סיפורו של אביה ,אם אני הייתי ג'וליה אני חושבת שלא הייתה לי סבלנות ושהייתי שואלת אותך רק שאלות חשובות שלא סוטות מן הנושאים. אבל בכל זאת אי אפשר להתעלם מכך שאתה היית הדרך היחידה של ג'וליה בכלל לדעת את סיפור אביה ועוד בצורה מאוד מדוייקת וזה מה שחשוב באמת. תמר נויהאוז.
תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.
השבמחקרציתי מאוד לכתוב מכתב לקובי בשמה של נועה אך בכדי לעשות זאת אצטרך להחזיר את הזמן קצת אחורה ולספר במכתב זה על המצוקה שהרגישה נועה לפני שנודע לקובי על מה שקרה עם רונן וחברתו באותו חדרון.
השבמחקהיי קובי,זו נועה,אתה בטח מתפלא שאני כותבת לך מכתב כי בימינו לא כל כך שולחים מכתבים,אבל החלטתי לפתוח את הכל בפנייך,דווקא פה, מכיוון שאני יודעת שאני לא מסוגלת לספר לך על כך פנים מול פנים.אני מדמיינת את הפרצוף המופתע שלך עכשיו וזה רק מזכיר לי כמה שאני מתגעגעת אלייך ואל הקשר המיוחד שהיה בינינו.כולם שמו לב שאני מרוחקת ודווקא אתה לא ייחסת לי חשיבות,דווקא אתה היית זה שלא ראה אותי.אתה חשבת שאני כמו כולם,שגם אני אפילו לא מנסה להסתדר עם רונן,וכדי להוכיח לך שאני לא כזו באמת ניסיתי.אך כשביקשתי ממנו שיסביר לי עוד על החומר הנלמד שמתי לב לכמה דברים מאוד מוזרים שפשוט הרגישו לי לא בסדר... משהו באופן שבו הוא התקרב אלי עם הכיסא או הצורה שבה שם את ידו על ידי ו'הסביר לי את שורש המילה' לא הזכירה לי מורה ,גם לא חבר תמים אלא משהו שפשוט דחה אותי. הוא גם דיבר במעין טון אבהי ולכן ניסיתי לשכנע את עצמי שהוא משתדל להיות חברותי ו'קול' שמתחבר עם תלמידים...אך את אותו ערב בחדרון ההוא,בחדר המחשבים,אני יודעת שאני לא אשכח לעולם.חיפשתי אותך שם ובמקרה נתקלתי ברונן שביקש ממני להביא דפים מסוימים מהחדרון.לא הבנתי לאיזה דפים הוא התכוון וכשהמשכתי לחפש הוא פתאום צץ,התקרב אלי והחל להחמיא לי.הוא המשיך ללטף אותי ולגעת בי ומאוד התקרב אלי,ואני,למרות שפשוט רציתי לצעוק ולרוץ משם, קפאתי במקומי...אני יודעת שאתה חושב שאני טיפשה ואולי אני מגזימה ותאמין לי שלא רציתי להיות זאת שתשבור לך את דמות האליל שבנית סביב רונן,אבל אני רק מבקשת שתאמין לי...אני פשוט לא מסוגלת יותר לשמור את מה שקרה בבטן...
מקווה שתבין,נועה.
מכתב ל: ג'ולייט
השבמחקג'ולייט היקרה.
קוראים לי רותם, וקראתי את הספר "לפני שאפול".
בעקבות הספר והתפקיד המרכזי שלך בעלילה, אשמח להגיד לך כמה דברים, שהם מנוגדים אחד לשני מאוד כמו הרגשות שלי כלפייך, כלפי מה שעברת וכלפי דרך ההתמודדות שלך.
בראש ובראשונה, את לא לבד.
תמיד יש למי לפנות כאשר את זקוקה לעזרה, גם אם העזרה לא מגיעה מבית הספר. תמיד יש דרכים להתמודד.
בנוסף, אני חושבת שאת גיבורה - היית חברה מדהימה וטובה מעל כל הציפיות (שלי, לפחות) - לקחת על עצמך את ההשפלה שלינדזי הייתה צריכה לקבל כי היא זו שהאשימה אותך ורק בגללה התחלת לסבול. היא חברה נוראית ואדם נוראי ומגיעים לך חברים יותר טובים ממנה.
בגלל זה אני גם חושבת שפעלת בטמטום כשסבלת במקום לינדזי. במקום להגיד "זאת לא אני שהרטבתי במיטה!" בחרת לסבול במשך הרבה שנים כשהיא וכל שאר הילדים בביה"ס התעללו בך במקום לעצור את זה בכל כך הרבה הזדמנויות שהיו לך מבהלך כל שנות ההתעללות.
אני מצטערת על הדרך שבחרת ללכת בה ולהתאבד כי לדעתי זאת אף פעם לא אופציה, למרות שאני חושבת שהנפש שלך כבר הייתה מתה ממזמן ורק סבלת בתוך הגוף שלך.
בהערכה רבה, רותם.
תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.
השבמחקיעל פרדו
השבמחקמכתב לסופרת ליאת רוטנר:
שלום ליאת, קראתי את ספרך "קיץ אחד ביחד".
אני רוצה להגיד לך שמאוד נהניתי מקריאת הספר. הכל מנומק ומתואר לפרטי פרטים. העלילה סוחפת ומעניינת.
רציתי לשתף אותך בסיטואציה שמאוד זעזעה אותי בספר, וזאת המריבה בין כל תלמידי הפנימייה, בעיקר בין אלינור לענבל, שתי בנות שהרביצו, שרטו והכו אחת את השנייה. מצב לא שכיח, אפילו מאוד מוקצן. למרות הסיטואציה שזעזעה אותי, אהבתי שהראית איך הגלגל מסתובב. איך ענבל, שהייתה שק החבטות של אלינור, שאלינור כל הזמן הקניטה אותה, השפילה אותה, זרקה אליה הערות עוקצניות, ניסתה לספוג ולפעמים החזירה, וכשהייתה מחזירה זה לא היה משתווה לרמה שאלינור פגעה בה. ועכשיו הכל חוזר אל אלינור - תומר, חבר שלה, "זורק" אותה בפני כל ילדי הפנימייה, מעליב אותה, ובא להגנת ענבל. מאוד אהבתי את העובדה איך שהגלגל מסתובב, מכיוון שאני מאוד מתחברת ל"קארמה". וזאת סיטואציה שמתארת בדיוק קארמה: ברגע שאתה פוגע ומעליב- זה יחזור אליך בכל דרך שהיא.
מקריאת מידע אודותיך, ידוע לי שאת נולדת למשפחה דתייה בנתניה ושכתבת את הספר הזה בגיל 17. בעקבות המידע, עלו לי כמה שאלות:
- כשכתבת את הספר, היית נערה, בתיכון. האם הסביבה תמכה בך או שלעגה לך?
- האם הספר מבוסס על מקרה אמיתי?
- *במידה והספר לא מבוסס על מקרה אמיתי*- מאיפה קבלת השראה? לאור העובדה שאת באה מרקע דתי, ידוע לי שדתיים פחות חשופים והולכים לכאלה דברים – פנימיות (בלי הכללות).
- האם היית בלימודי קיץ? פנימייה?
- האם את מתחברת לאחת מהדמויות הראשיות (נועה, תומר, ענבל, שירן, קובי, איתי)? מה גורם לך להתחבר אליהם?
- היות והיית בתיכון בעת כתיבת הספר, האם היית במגמת ספרות?, או שלמדת באולפנה ושם היה מקצוע העוסק בזה?
מאחלת לך שתמשיכי לכתוב ספרים, לקחת השראה, לעורר השראה, כתיבה פורה ומעניינת, שלעולם לא תפסיקי ליצור ולאהוב את הכתיבה, כי רואים שאת אוהבת את הכתיבה בכתיבתך.
תמשיכי לסקרן, לסחוף, לגרום לקריאה מהנה, זה לא מובן מאליו (לצערי) שבני נוער יהינו לקרוא ספרים. אין לי ספק שאני ארצה לקרוא את הספר הבא בסדרה.
בברכה, יעל פרדו.
הנמען: כריסטופר ג'ון פרנסיס בון
השבמחקהמוען: יעל ראושטיין
הנדון: מכתב תודה
שלום כריסטופר,
במכתבי אלייך רציתי לומר לך תודה.
תודה על כך שגרמת לי להבין את עולמם של ילדים מיוחדים כמוך, הבנתי שהעולם הזה הוא עולם כל כך מדהים, כל כך הרבה דברים קורים במוח שלנו שלפעמים אנחנו לא יכולים להבין, אז אנחנו מפסיקים לנסות, מתעצלים לאתגר את המוח שלנו ולא שמים לב לפרטים הקטנים. אבל אתה, כריסטופר, אתה מצאת הגדרה ותשובה לכל דבר שקורה אצלך בראש, לא ויתרת לעצמך, חקרת, שאלת וחצית גבולות, יצאת מאיזור הנוחות שלך וניסית דברים חדשים, שאולי גם לא אהבת במיוחד ואפילו שנאת, הסברת ועשית הכל בדרכך שלך, וזה, כריסטופר, ראוי לכל כך הרבה הערכה.
עוד תודה על שמשכת אותי להרפתקה שלך, נהניתי כל כך להסחף אחריך ומה שקורה אצלך בחיים, ריגשת אותי, הפתעת אותי, שימחת אותי וגרמת לי לדמיין ולהכיר עולם שלא הכרתי.
זכיתי לגלות כמה חכמים ומבריקים ילדים כמוך, גרמת לי לראות דברים אחרת.
על כל הדברים הללו, קבל תודה ענקית כריסטופר, תודה רבה, מכל הלב.
היה שלום, יעל.
תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.
השבמחקהנמען- קיידנס סינקלר איסטמן
השבמחקהמוען-ליהי זולטה
הנדון- מכתב תלונה
שלום קיידנס,
במכתב זה רציתי להביע דעה ולהתלונן .
לפי דעתי את שיחקת בגאט ממש כמו בבובה.
מצד אחד היו רגעים שאפשר לומר שאת רצית אותו, והייתם מאוהבים ומצד שני, את בכלל לא רצית לראות אותו. אני חושבת שאלו שינויים מאוד קיצוניים, ואני חושבת שאם זה היה קורה לך את היית מבולבלת, ובסערת רגשות.
אני מבינה למה עשית את זה, את בעצמך לא היית בטוחה אם את אוהבת אותו או לא.
אבל בכל זאת להגיע למצב כזה זה לא ממש טוב וראיתי שזה עירער את המצב בינכם כידידים, וכחברים כאחד.
כשהכרתם תיארת אותו במילים :" היה לו אף מרשים ופה מתוק. גוף מלא מרץ" ,"יכולתי להסתכל עליו לנצח".
מצד שני, בתהליך שעברת , זוהי לא הטלטלה היחידה שמתרחשת בך, והמצב שעברת עם האובדן, והתאונה, אי אפשר להאשים אותך שאת לא בטוחה באהבה שלך.
אני באמת מקווה שתייצבי את עצמך ריגשית, ואני מאחלת לך, וגם לגאט רק טוב.
בברכה, ליהי
אנה היקרה,
השבמחקשלום אני תמר אפרתי לאחר קריאת הספר שבו את הדמות הראשית, רציתי לומר לך שבדומה לך אני גם אחות קטנה לאלה אחותי הגדולה ובמהלך הקריאה היחס שלכן אחת לשניה הזכיר לי את היחסים בנינו, וזה ריגש אותי.
כמו שבחרת לעשות כך גם אני הייתי עושה- הייתי שומרת על אחותי בכל מחיר! ופה עולה לי השאלה - איך יכולת למלא את בקשתה של קייט ולתת לה למות בכזאת קלות? באופן אישי, בחיים לא הייתי מסכימה לזה והייתי עושה הכל בשביל שזה לא יקרה, אך מצד שני אפשר לומר שאת גם אמיצה ואחות טובה כי כן מילאת את בקשתה של קייט ועזרת לה בהתמודדות המחלה..
נהניתי לקרוא את הספר והתרשם מהאומץ שהפגנת, מהתנהגותך, ומאהבתך הענקית לאחותך הגדולה.
למדתי מהסיפור המון דברים שישמשו אותי לחיים!
תודה, תמר
מכתב לממו - דמות מהספר שבועת האדרה, מאת דורית אורגד
השבמחקמגישה: עמית ביאלו
ממו,
סיפורך האישי נגע מאוד לליבי. דרכך למדתי על חיי יהודי אתיופיה ועל האימה והסבל שעברו במסע לארץ ישראל.
היה קשה לי לקרוא איך איבדת את אמך ואחיך במהלך המסע, וגם על מות חברך אמבאו, שאחרי המסך המפרך, אחרי שהגיע לארץ, לא שכח לרגע את שבועתו אליך...
מנגד התרגשתי לקרוא איך למרות הכול לא איבדת תקווה לעלות לארץ ישראל ולפגוש את משפחתך וגם איך מצאו את אחיך אסיאס שמצא את דרכו גם לארץ.
עם התקדמות הסיפור ראיתי איך התבגרת, הפכת לנער אמיץ ואוהב לעזור לזולת.
אני מקווה שאכן הגשמת את חלומך והגעת לארץ ישראל.
ממני,
עמית ביאלו